הודו יקרה – מחשבות על עסקים

דרום הודו היא אחר המקומות היותר מרתקים שביקרתי בהם. הכנסה ממוצעת נעה בין 3000-7000 רופי לחודש שהם פחות או יותר 150-350 ש'ח במונחים שלנו. ההודים שאנחנו פגשנו בטיול היו בעיקר אנשי שירות שעבדו במלונות או כנהגים בסוכנות תיירות ואת המידע על אורח חייהם למדנו משיחות איתם. ההודים פתוחים לספר חוויות, הם מתחברים בקלות וחשוב להם לשמוע שאתה נהנה מהשרות שלהם. הטיול שלנו התמקד בדרום, היו לנו שבועיים והחלטנו לחלק את סופי השבוי בין הערים מומבאי וקוצ'ין ואמצע השבוע באזורים הכפריים. בשבוע אחד מונאר ממלכת התה שבהרים ובשבוע השני בתעלות המים של אלאפי.
היה קסם. אבל יותר מכל היה טיול מחכים מבחינה עסקית.

את התחושה הכללית שלי מהודו אפשר לסכם כתיירת עם התמונה הזו שמראה על הפערים בין המחירים שמקומיים ותיירים משלמים על אותו מוצר ממש. היא צולמה בכניסה לאי אלפנטה אליו מגיעים בסירה מ'gate of india' ונחשבת לאתר מורשת עולמי של מקדשים חצובים בסלע בין המאות 5-8 לספירה. כיוון שהוא אתר מקומי וההודים מאמינים גדולים בהשכלה, הם פוקדים אותו בהמוניהם, בשמש קופחת ועם ילדיהם ואפילו תינוקות רכים שטו איתנו שעה לכל כיוון כדי להגיע לאתר.

כשהגענו לקצה ההר אחרי שחצינו שוק רוכלים על גרם מדרגות עצום בחום בל יתואר, התבאסנו לראות את השלט שמורה לנו לשלם פי 15(!) ממקומי על כניסה לאתר המקדשים. ידענו שעל כל דבר אנחנו משלמים המון אבל הפער היה בלתי נתפס.
(עוד יותר התבאסנו לראות שהאתר לא מתוחזק, הפסלים העוצמתיים החצובים בסלע לא מוארים והשרותים… שאלוהים יעזור).

משלחצנו קצת את בלו הנהג שלנו מטעם המלון ושאלנו לאן המקומיים מטיילים בחופשות, המציאות הכתה בפנינו. הוא עצמו יוצא מגבולות מומבאי רק כדי להגיע לכפר של אימו. ליותר מזה אין לו כסף. המקומיים האמידים מעט יותר מבלו גם נוסעים לעיתים לחוף בגואה כדי לחוות ים שניתן להכנס אליו ולא רק לצפות במימיו.

ובמרחק נגיעה חווים את העושר על כל תפארתו במלונות כגון הטאג' מאהל העצום הצמוד לשער הודו בו שתי קעריות של פירות חתוכים עלו לנו כמו משכורת חודשית ממוצעת.
גם הם רוצים להתחכך בחלום
אז ארבעים רופי מביאים אותם לבוא שוב ושוב….

תפיסת ערך מוצר, שאלת 'כמה הלקוח' מוכן לשלם עליו תלויה בסוג הלקוח.