Framing. לרובנו יש יחסי אהבה – שנאה למיסגור. אנחנו נוטים לקטלג כמעט כל מידע כחלק ממנגנון הישרדות שלנו. בעולם מלא בגרויים, בתקופת עומס – פשוט יותר לתפקד בהתאמה לתבניות שכבר בנינו וחוסכות מאתנו קבלת החלטות אד-הוק.
אנחנו מקטלגים אנשים לפי המראה שלהם, מייצרים סדרי פעולות כדי להגיע לביצועי שיא, אפילו קובעים את התחושות שלנו עוד לפני שחשנו אותן, בכך שאנחנו מקדימים תבנית למציאות עוד במחשבה לדוגמה: אנחנו יודעים איך נרגיש בדקות לפני הקפה של הבוקר, במפגש עם הבוס, או ברגע בו נתיישב על כסא נוח על החוף בהוואי.
אבל לעצמנו ולאהובנו אנחנו מאחלים "לצאת מהקופסה". אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כאנשים צומחים המסוגלים לייצר פתרונות יצירתיים ברגע האמת. למעשה אנחנו יודעים שהמפתח להצלחה לא נמצא בקיבעונות שפיתחנו לעצמנו אלא בגמישות מחשבתית ובשינוי. שינוי אמיתי מתחולל כאשר אנחנו שוברים דפוסי התנהגות ישנים ומאמצים לעצמנו הרגלים חדשים וכמה קשה ליצור כאלה כשהחשיבה מתובנתת. אם כך זו הסיבה שאנחנו אמביולנטים לframing.
איך לשאת את שני ההפכים הללו מבלי לחשוש להפגע?
הסוד הוא בטכניקה: להסכים לצאת מהקופסה על מנת לחשב מסלול מחדש. ומסלול הוא… שוב תבנית, מתווה דרך מסומן. אלא שבין התבניות ישנו הבדל מהותי. הראשונות הן הטיות קוגניטיביות אותן אנו בונים לעצמנו כהשפעה מהסביבה בה נולדנו וגדלנו. רק אם נסכים לשחרר אותן, להטיל בהן ספק, להפיק לקחים ולאמץ דפוסי אמונה והתנהגות חדשים – נוכל באמת להיות הבעלים של המחשבות שלנו ומכאן גם לשלוט בפרשנויות שלנו ובמעשינו.
אותה הטלת ספק שאנו רוצים להשיג על מנת לשבור את הפרדיגמות שאימצנו בעבר- מתבצעת באמצעות שאילת שאלות. שאלות מפעילות מנגנון חיפוש מידע חדש אשר יהווה את הבסיס לאימוץ האמונות החדשות. לעיתים מספיקה שאלה בלבד כדי לשבור את הדפוס המוכר. אלא ששאלות מייצרות אפקט הפרפר, הן הולכות ומתרבות ככל שמעמיקים בתשובות, ממוססות את היסודות הערכיים עליהם בנינו את תפיסת עולמנו ומביאות איתן תחושות הצפה ואיבוד שליטה. תחושה שניתן להמנע ממנה אם גם מנגנון שאילת השאלות יעשה בצורה מבוקרת, בתבנית סדורה המובילה את השואל צעד אחר צעד בזירות שונות המקיפות אותו ואת עולמו.
לצאת מהקופסה אם כן, זו חוויה מפוקפקת עבור אנשים אוהבי שליטה וסדר אך מעבר מתבנית אחת לאחרת דרך תבנית שאילת שאלות הופך את החוויה לנסבלת ומכאן גם לאפשרית.
