מסעות וגילויים היה סוג הספרים האהוב עלי כילדה. אהבתי לקרוא איך מתנהגים אנשים בתרבויות שונות בעולם ולהפתח לחיים שלא נראים כמו החיים שלי בבית ברמת גן עם שני אחים, בית ספר יסודי ואורח חיים דתי לאומי. זה סיקרן אותי. מכאן ועד הבחירה במגמת סוציולוגיה – אנתרופולוגיה הדרך היתה קצרה ושם חיכה גם המורה אלי. השיעורים שלו היו יותר דומים לסיפור מאשר לשיעור, הוא שאל שאלות ועורר אותנו לחשיבה ודיון (דיונים של בני נוער, דמיינו כמה עוצמות ואידיאלים טמונים בהם שדוהים כשהטיטולים ועול הפרנסה נכנסים לתמונה). השיעור ביעבע ואני נהניתי מכל דקה.
לא פלא שבאוניברסיטה בחרתי במגמת סוציולוגיה-אנתרופולוגיה שוב. ושם חיכתה לי ה-א-כ-ז-ב-ה של חיי. לא דיונים ולא יער. מעבר למרצה אחת בתחום ייעוץ ארגוני, היו מרצים שהגיעו מאוחר. היו מרצים שנרדמו תוך כדי משפט וכאלו שסתם, לא היו מעניינים והעולם שתק. לא הצלחתי איך אפשר להעביר חומר על כתות בצורה כל כך משעממת עד כדי שגם המרצה מחפש תרוץ למה לא לבוא לשיעור של עצמו.
ואז הבנתי שלא תמיד מרצה הוא מרצה מרצון. ולא תמיד יש לו מרץ (הייתי חייבת, זה בכל זאת משחק מילים) יש מרצים שנתקעו באקדמיה פשוט כי הם חייבים להיות שם אחרת לא תהיה להם משרה והם לא יוכלו להמשיך במחקר של עצמם.
הגילוי היה כואב ואני החלטתי באותה השנה להוריד את מינון התואר למשני וללכת לחפש לי עוד מחלקה, לפחות להרוויח חומרי לימוד חדשים. גילויים ומסעות, כבר אמרתי לכם.
מה המסקנה?
להיות מרצה טוב זו מיומנות אבל היא קודם כל מתחילה ברצון להעביר את הידע הלאה. כשיש רצון יש מוטיבציה, כשיש לך מוטיבציה גם הקהל שלך יזהה את זה: האישונים מתרחבים, הדופק מהיר ויש התלהבות. להיות מרצה טוב זה לדעת שנגעת בלב של אדם אחר וחוללת בו תודעה חדשה. זו זכות.
