אני רוצה להודות על האמת. פריצות הדרך שלי תמיד היו כשהפסקתי לחשוב שאני יודעת מה טוב והתחלתי לנסות להבין מה עוד לא.
כשיצאתי עם הצגה ושחקנית לבת מצווה, גיליתי שלקוחות מעדיפים שהילדה שלם תהיה על הבמה. כשגיליתי קשיחות במכירה של קומבינציה של מופע+איש סאונד והאולמות בארץ התחילו להנכיס מערכות הגברה ותאורה ראיתי שלקוחות פחות ופחות אומרים לי "כן". למה באמת שיקחו גם איש הגברה שלנו וגם איש מטעם האולם?!
גם כשיצאתי בתחילת הדרך עם מודל הקוביה בקורס ייעודי למאמנים ויועצים כמי שלקחה וממשיכה לקחת המון יעוץ עסקי ונושאת איתה זיכרון מר של הרבה מריחת זמן, הרבה חוסר אונים של הלקוח זה עוד לא תפס. השוק היה עדיין לא בשל לשמוע על השיטה.
מסקנה – אני לא תמיד צודקת
אני לא תמיד יודעת
והחיים הם לא נוסחה מתמטית שדומה לשיטת האמהות שלי בבית "אם לא תלבשי סוודר – תתקררי". לשוק יש את הקצב שלו ואת הכוחות שלו ואני, אני רק צריכה להתעורר למציאות ולהבין איפה אני היום ביחס אליה. כי היא לא מה שהיתה אתמול והיא בטח לא מה שתהיה מחר…
עיקרון החשיבה ההפוכה פוקחת עינינו מעיוורון.
איפה הוא פוגש אותך כעת?
