כשסיימתי את התיכון ויצאתי לשירות פיתחתי חוש ביקורת חד. בטח משהו מהגלגול הקודם, או פשוט המפגש הזה עם הבירוקרטיות שקודם אבא היה מטפל בהן וזה הרגיש לי כמו רכבת שנוסעת לתוך קיר. לבירוקרטיה שכללה טופסי טפסים וטופסי טיולים וכל מני המצאות אחרות התווספו סיפורי שירות גרוע שקיבלתי בכל מני בתי עסק. בתור צעירה, לא היו לי הכלים להתמודד עם התיסכולים שהנ"ל גררו אחריהם, לא ידעתי להחזיר סחורה, לבטל שירות ולבקש את שמגיע לי. אז הביקורת שלי הפכה למפלצת ירוקה ומעצבנת שגרמה לי להרגיש רע רעעעעעעע מאד עם עצמי. כאילו שאני פשעתי. לא הבנתי למה לא מקשיבים לי, למה לא מנסים לחשוב איך להקל עלי את החיים, מה, לא חשוב להם שאני אהיה מרוצה? כנראה שלא…
לימים פתחתי עסק והחלטתי שאני הולכת לעשות הכל כדי שהלקוחות שלי ירגישו שהם מקבלים טיפול הולם ותמורה מלאה פלוס לכספם. הם היו לי כל כך חשובים וכל אחד מהם יקר מפז וגם יקר מכיס כי שילמתי המון על פרסום. (וגם אני כמו הרבה בעלי עסק שלא מבינים בתמחור אבל מודים שמישהו בכלל מסתכל עליהם עשיתי טעויות חשבונאיות והוזלתי שרותים עד שאחד היועצים אמר לי: "את מבינה שאת משלמת ללקוחות שלך ולא הם לך, נכון?")
אתם מכירים את הנשים האלו שמתות שמישהו יקנה להן מתנה ליום הולדת (או יזכור שיש להן בכלל) ולכן הן חוגגות בפאר והדר את האירועים של בני משפחתן ומשקיעות אנרגיה מוגזמת? כזו בדיוק הייתי בכל הנוגע לריצוי הלקוחות שלי. פיתחתי מיומנויות סופר-על של הקשבה. כזו הקשבה, תת קרקעית שאפילו אם מישהו ממצמץ לאשתו משהו בהקשר למוצר שלי אני מבינה מה הוא הרגיש. אם היו סורקים אותי ברנטגן יש מצב שהיו מוצאים אצלי מחושים…
ואז יום אחד התחלתי ללמוד שיווק בצורה אינטנסיבית אצל טובי המנטורים. קורסים, כנסים, פודקאסטים ועוד. המחושים שלי עבדו שעות נוספות וכל אחד שלימד את התורה שלו אני הדלקתי את הרדאר כדי לשמוע תגובות מהשטח והבנתי שהמנטורים מתחלקים לשניים ודברים החלו להתחבר לי. קבוצה אחת היתה אלו שהנאמנים שלהם עפים עליהם ומודים להם על היום שנולדו. הקבוצה השניה, מכרו המון המון אבל לקהל הלקוחות שלהם אני יכולה לקרוא המתוסכלים. אני כהרגלי בקודש חיפשתי את המכנה המשותף ביניהם וראו זה פלא. קבוצה א מדברת על לקוחות ועולמם ויש המהדרין ביניהן הקוראים להם אנשים. קבוצה ב קוראת לי ולחבריי הרוכשים את המוצרים שלהם "לידים". כמה לידים קיבלת? כמה לידים שלחת? איך נעביר לידים אליך ואיך נעביר אותם אלי? אגב, רוב מה שהם ילמדו את התלמידים שלהם לעשות זה איך להביא עוד לידים בדיוק כפי שהם הביאו אותם. אנשים הם מספרים אין להם שמות, רק כרטיס אשראי ואני שואלת, אם אני כרטיס פלאסטיק, איך תדע מה כואב לי ומה הייתי שמחה לקבל ממך? והאם בכלל אכפת לך מי אני ומה חשוב לי מוכר יקר?
נכון, אני מסכימה איתכם שישנם מוצרים פשוטים שאינם דורשים הסברים ותיווכים ולכן צריך רק לוודא שהתהליך נוח ללקוח מבלי להכיר אותו לעומק אבל בתחומי עסק שנחוצים בהם הקשבה, בקרה קשר אישי, השאירו מקום ללב שלכם בתוך המוצר או השירות שאתם מספקים ועוד בקשה… אל תקראו לי ליד, יש לי שם.
