לא מזמן התארחה אצלנו בקורס מאמנת עסקית רבת פעלים וותיקה מאד בתחומה שעובדת הרבה עם יזמים. שבוע לאחר מכן בסיום שיעור אני רואה שפספסתי כמה שיחות ממנה והודעה: "אתם עדיין שם בקורס? כי אני חייבת לעבור ולקנות מארז מודל הקוביה משהו תקוע אצלי עם איזו מאומנת ואני רוצה לנסות לחלץ אותה מהבוץ עם השאלות של הקוביה. היא מגיעה אלי עוד חצי שעה". למחרת שאלתי אותה בוואטסאפ איך היה והאם זה עזר וקיבלתי ממנה את התשובה הזו: "המודל גאוני, הבנתי מה היה חסר." ואז היא סיפרה לי מה קרה. אותה מאמנת עובדת עם מודל הקנבס. מי שמכיר את הקנבס (בעיקר יזמים שצריכים להגיש תכנית עסקית) יודע שהוא למעשה תכנית ההפעלה של המוצר. בסופו של תהליך בירור מבינים כל הצדדים בצורה מוחשית (אני אוהבת מוחשי) מה המוצר, למי הוא נמכר, מה הוא נותן איך זה עובד וכו'. הצמד מאמנת ויזמת עבדו שנתיים על מוצר, הקנבס היה מוכן ומזומן אבל הגברת יזמת סרבה להתניע והמאמנת העסקית לא הצליחה לחלץ אותה מהסיפור הזה. לא היה לה ברור איך יש תכנית מרשימה כל כך ואפס פעולות. וזה היה השלב שהיא פנתה אלי וביקשה את הקוביה. אם התכנית העסקית היא הפסאדה של העסק – המסעדה, הקוביה לוקחת אותנו למטבח. למאחורי הקלעים ושם היא חופרת. עמוק עמוק במקומות שמחברים אותנו לפחדים ולמוטיבציות, לרצונות וליכולות שלנו. את כל אלה אנחנו לא מגישים לשולחן. מה שגילו השתיים בנבירה במעמקי השאלות הוא שאותה יזמת פשוט לא מאמינה ביכולותיה והעבודה שיש לעשות היא בכלל לא על המוצר אלא על האמונות המגבילות שלה.
אם יש מחסום העומד בפנינו – לרוב הוא יהיה האמונות שלנו.
